הספר מתאר את חייו של אלכסנדר בריק , סופר בוסני שהיגר לשיקגו מסרייבו בתחילת המאה העשרים ואחת. בריק מתכנן לכתוב ספר שעוסק בחייו של לזרוס מהגר יהודי שהיגר לשיקגו בערך מאה שנה קודם לכן בתחילת המאה ה-20, זאת לאחר שעבר את פרעות קישינב. בשיקגו הוא נרצח על ידי מפקד המשטרה שחושד בו שהוא אנרכיסט. לצורך עריכת התחקיר לשם כתיבת הספר נוסע אלכסנדר בריק למקומות במזרח אירופה בהם שהה לזרוס. בנסיעה זו מתלווה לו רורה חברו הצלם אף הוא מהגר מסרייבו לשיקגו.
למעשה זהו ספר על מהגרים ועל האפשרות לתעד חיים של פרט אחר. אומר בריק "אהבתי לעשות את התחקיר, לפשפש בעיתונים ובספרים ובתצלומים ישנים, לשלוף קוריוזים. עלי להודות שאני מזדהה בקלות עם התלאות ההן: עבודות עלובות, מגורים עלובים עוד יותר, רכישת שפה, הלוגיסטיקה של ההישרדות, ההאדרה של עיצוב הזהות. נראה לי שאני יודע ממה הורכב העולם ההוא, מה היה חשוב בו"(עמ' 49). עם זאת הסופר מודה כי הוא נכשל במשימתו להבין את המהות של הדברים, ומצליח בפועל לתאר רק פעולות סמליות כגון בכי ליד פסל החירות, בגדים שורצי כינים ועוד. למעשה קיים קושי לכל סופר לגעת במהות של הדברים. קושי זה מתעצם כיוון שחלק גדול מהעדויות לא קיים, קשה להשגה, הזיכרון של העדים הוא חלקי, והמקומות בהם חי בעבר לזרוס נראים כיום אחרת, כך שגם צילום לא מצליח לשחזר את האווירה. "חלק מטקס ההיזכרות היה הודאה בתבוסה, הכרה בכך שלעולם לא אוכל לזכור הכל. לא הייתה ברירה אלא לזכור רק שברים זעירים, בידיעה ודאית שבשום עתיד לא אהיה מסוגל לשחזר מהם את השלם" (עמ' 132).
יתר על כן, ייתכן כי הסופר משליך את חוויותיו כמהגר, ובכך עלול לחטוא ל"אמת" הסיפורית של מהגר אחר. בחלקים רבים בספר מתוארות חוויות של לזרוס במקביל לחוויות דומות של הסופר המתעד.
הקושי לחשוף את האמת לא נובע רק מקשיי תיעוד. השאלה העמוקה יותר היא מהי הזהות האמיתית של האדם? והאם ניתן לחשוף אותה מבעד לכל המסכות אותן הוא לובש בסיטואציות חברתיות שונות? וכך הוא כותב: "פניו של אדם מורכבות מפנים אחרות- הפנים שירשת או אספת לאורך הדרך, או פשוט הפנים שהמצאת-מגובבות אלה על אלה בלי סדר. כשלימדתי אנגלית כשפה שנייה היו לי תלמידים שבאו לכיתה עם פנים אחרות בכל יום: נזקקתי לזמן כדי לזכור את שמותיהם. בסופו של דבר, מזווית מסוימת, הצלחתי לראות מה טמון מתחת להבעותיהם החולפות, זיהיתי את הפנים העמוקות מתחת לחזות האדם שהם דמיינו בשביל עצמם" (עמ' 113). הקטע הזה הזכיר לי את השיר של זלדה "לכל איש יש שם". בקטע אחר טוען בריק כי בעת ביקורו בסרייבו הוא רואה לא את המראה העכשווי של העיר אלא הגרסה המקורית מן העבר. המראה העכשווי גורם לו לחשש שהוא ישכח את העבר "והייתה לי הרגשה שאם אוכל לראות את המראה העכשווי האמיתי, אשכח את המראה מפעם" (עמ' 214). רורה מציג גישה אחרת לפיה המציאות קיימת בין אם אנו רואים אותה ובין אם לא, בין אם אנו יכולים לתעד אותה ובין שלא. "סרייבו היא סרייבו, ולא משנה מה אתה רואה או לא רואה. אמריקה היא אמריקה. העבר והעתיד קיימים בלעדיך". בהקשר לכך האם מציאות שאיננו מודעים לה או איננו מבחינים קיימת עבורנו? ומהי הידיעה שלנו ביחס למציאות? הידיעה שלנו בהכרח תמיד תישאר חלקית ומוטה. באותו נושא אומר רורה "גם אם תדע מה שאתה רוצה לדעת, עדיין לא תדע כלום. אתה שואל שאלות, אתה רוצה לדעת עוד, אבל לא חשוב כמה עוד אספר לך, אתה אף פעם לא תדע כלום. זאת הבעיה" (עמ' 216).
הספר עוסק כאמור בחוויות של מהגרים ומהו בית עבורם? "בית הוא המקום שבו מישהו מבחין שכבר אינך בו" (עמ' 11). זוהי הגדרה יפה, אם כי לא שלמה. בריק שנשוי לאשה אמריקאית מתאר את פערי התרבות שמביאים לפערי תקשורת בינו לבין אשתו. ניתן אולי להגדיר באורח חלופי בית גם כמקום בו אתה יכול ליצור דיאלוג "מובן" עם הזולת (אם כי הבנה מלאה לא תיתכן לעולם בשל היות כל אחד מאתנו שונה מזולתו). בריק חש כי אשתו לא יכלה לזהות את פניו העמוקות כיון שלא הכירה את חייו הקודמים ואת האירועים שעצבו אותו. "אף פעם לא הכרת אותי, לא ידעת עלי דבר, על מה שמת בתוכי, על מה שחי בסתר" (עמ' 240). חוסר היכולת להבין את הזולת מתייחס גם ליכולת שלו להכיר את אשתו. התיאור הוא דומה "אף פעם לא אכיר אותך, לא אדע עלייך כלום, מה מת בתוכך, מה חי בחשאי (עמ' 291).
פערי התרבות בינו לבין אשתו באים לידי ביטוי בצורה שבה מסופרים הסיפורים בסרייבו. "איש לא ציפה לאמת או למידע, ציפית רק לעונג של השתתפותך בסיפור, ואולי גם לאימוצו כסיפורך שלך (עמ' 110) לעומת זאת, "באמריקה המצב אחר: ההנצחה הבלתי פוסקת של פנטזיות קולקטיביות מעוררת באנשים תשוקה לאמת ואך ורק לאמת-המציאות היא המצרך האמריקאי המהיר ביותר (עמי 111-110).
פערי התרבות מתבטאים גם בתחושה של בריק כי באמריקה קיימת אמונה נאיבית לפיה אנשים נעשים רעים רק בשל טעויות בחינוך או מחסור באהבה. בתיאור של בריק את אשתו הוא אומר "היא פשוט לא הייתה מסוגלת לתפוס את הרוע, כפי שאני לא הייתי מסוגל לתפוס כיצד פועל מדיח כלים, או למה היקום מתפשט אל האינסוף. בעיניה הייתה כוונה טובה המניע העיקרי לכל מעשה, והרע התחולל רק אם ננטשה הכוונה הטובה, או נשכחה בהיסח הדעת. יצר לב האדם אינו יכול להיות רע, כי אלוהים מרעיף תמיד על בני האדם מטובו ומאהבתו האינסופיים (עמ' 194-193).
רורה, חברו הצלם, ניחן ביכולת לספר סיפורים מרתקים על חייו, אם כי חלק גדול מהאירועים שלכאורה קרו לו הם פרי הדמיון. באופן אירוני רורה שעוסק בתחום הצילום, שאמור לכאורה לתאר "מציאות" או" אמת", מספר סיפורים בהם קשה להבחין בין דמיון למציאות. כפי שצוין לעיל הסיפורים המומצאים בתרבות הבוסנית אינם נחשבים לשקרים "איש אינו שואל אותך דבר, עלייך לגרום לכך שסיפורך יישמע" (עמ' 43), "בשיקגו מצאתי את עצמי מתגעגע לדרך שבה ספרו סיפורים בסרייבו-שם היו המספרים מודעים לכך שתשומת הלב של המאזינים עלולה לנדוד, לכן הגזימו וקישטו, ולפעמים פשוט שיקרו, כדי ללכוד אותך (עמ' 110). השאלה היא איזה מציאות מתאר הצילום?
אומר רורה "כשאני מסתכל בתמונות הישנות שלי, כל מה שאני יכול לראות הוא מה שהייתי ואיינני עוד. אני חושב: מה שאני יכול לראות הוא מה שאני לא". לפי גישה זו הצילום במהותו מתאר תופעות של העבר ולכן לעולם אינו מתאר במדויק את המציאות הנוכחית. קטע זה הזכיר לי את ספרו של רולנד בארת "מחשבות על הצילום".
הספר מציג גם את העיתונות כיוצרת דרמה תוך עיוות המציאות. למעשה העיתונות ממציאה מציאות חלופית באשר לחייו של לזרוס, נטיותיו האנרכיסטיות והסיכון שהוא מהווה לחברה "המהוגנת" כך שתימצא הצדקה לרצח שלו, הנועד לכאורה לשמור על הסדר החברתי. אמריקה הייתה שרויה באותה תקופה בפחד מפני אנרכיסטים. "המלחמה באנרכיזם דמתה למדי למלחמה העכשווית בטרור-משעשע איך הרגלים ישנים לעולם אינם נעלמים" (עמ' 51). על רקע העובדות לגבי חייו ואופיו של לזרוס כפי שמתוארות על ידי אחותו, מוצג כניגוד הסיפור העיתונאי המעוות את המציאות ונועד לספר סיפור שישרת את הסדר החברתי, ויציג את לזרוס כאויב לסדר זה. המשטרה אף היא מתאימה את העובדות לסיפור אשמתו של לזרוס, כך שאפילו העדר ההוכחות לגבי הפעילות האנרכיסטית של לזרוס וחבריו מהווה עדות "כי למזימתם הכושלת היו שורשים מוסתרים היטב, עמוקים מן הרגיל, אולי בינלאומיים (עמ' 69).
זהו גם סיפור על הרוע האנושי שבא לידי ביטוי ברצח ללא סיבה, בשמחה לאיד של ההמון לסבל שעוברת אחותו של לזרוס בעקבות מותו. כל זאת לאחר התיאור הקשה של הפרעות בקישינב. אומרת אחותו של לזרוס "אין קץ לרשע, הוא משיג אותנו גם כאן (עמ' 175).
היהודים מוצגים בספר כחוששים למעמדם בחברה הזרה ולכן מעוניינים להגיע לפשרות על מנת שלא יאשימו אותם בחתרנות, ועל מנת שלא להסתכן באנטישמיות. חששות אלה המונעים מייצר ההישרדות והרצון לרצות את הגוי גורמים להם כנראה לאיבוד הזהות, ובהחלט ליטול חלק בממציאות חברתית שמקריבה את היחיד ומעוותת את האמת על חייו ומעשיו.
באופן אירוני הסופר המתעד מאמין לסיפורים של החבר שלו ולעיתים אינו מבחין בין אמת סיפורית לאמת עובדתית, ובכך, כמובן, קיים קושי נוסף בשאיפה לתעד חוויות של אחר. הסופר מלגלג על הנאיביות של אשתו אך ייתכן שחוטא בה גם כן, כאשר לקראת הסוף הוא אומר "דברים לא קורים בלי סיבה" (עמ' 295). בהקשר לכך הוא מתאר את התגובה של אחותו של רורה לגביו "הטיפשות והתמימות הגלויות שלי הזכירו לה מן הסתם את אחיה, את הזמנים שלהם יחד, את הסיפורים שסיפר לה. היא יכלה לראות שהוא כישף אותי" (עמ' 295), או אולי התרבות האמריקאית בכל זאת נתנה בו את אותותיה?
